מתוך ההקדמה לשער לסודות ההתבוננות, הוצאת ארגמן, ירושלים
בעולם ובארץ פשטה אופנת מדיטציה נוסח הודי. מורים הנחשבים לבני סמכא בהודו
עצמה הסבירו ליהודים מסוימים שפנו אליהם כי עליהם לחפש את התשובות בתוך היהדות .
כול הסודות הנוגעים בעולמות העליונים, בחושים הרוחניים, בגלגולי נשמות, בעליות
נשמה, בכוונות ובייחודים נמצאים בקבלה.
על המדיטציה ביהדות אפשר ללמוד מן המשפט
הבא ממסכת ברכות :
"חסידים ראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין
ושוהין שעה אחת". זהו רמז ברור למדיטציה.
אצל הסידי הבעל-שם-טוב מסופר אודות צדיק אחד ששרוי היה ביחד עם כל חסידיו
בשקט גמור במשך כל הלילה. (...)
המקובל הגדול עזריאל טען, שתוך ישום הכוונה בתפילה, יכולה היא להגיע עד כדי
נבואה. לעתים נדמה לנו, כי קשה לקשר בין הדברים שנאמרו על המשכיות הנבואה לבין
הטענה כי הנבואה נעלמה מאז חרב בית המקדש. הבעיה נפתרה על-ידי המקובל רבי נתן
שפירא בפסוק יפה מתוך "מגלה עמוקות": "אל שנות נבואה, מיעקב עד מלאכי – זו הייתה
נבואה בקול רם. אך נבואה בלחש קיימת גם עתה. זהו ההבדל בין דיבור לאמירה. 'קול
דממה דקה' מסביר מדוע נמשכה הנבואה אצל בעלי הסוד וחכמת הנסתר".
מתוך לקראת הבוקר הגדול?,מאת פסקל תמנליס, הוצאת ארגמן, ירושלים
"חקר המציאות מעולם אינו פשוט, וזאת בתוקף אחד מעקרונותיה של הקבלה: הכל נמצא בכל. עיקרון זה מסביר מדוע כל ספירה אלוהית מכילה את כל האחרות, ומדוע העבר והעתיד בחשבים כהווה אין-סופי.
לפי הקבלה יוצאות מהאין סוף עשר ספירות אלוהיות, שהן בעת ובעובה אחת מידותיו של האור והמספרים הבסיסיים. הרעיון, כי מספרים שונים מבטאים תכונות שונות, מוצא את אישורו בתיאוריות מודרניות, לפיהן המספר של התנודות משנה את הצבעים והצלילים.
בעזרתן של עשר הספירות בנו המקובלים את העולמות הרוחביים, המופיעים כצבאות האדמה והשמיים, וכך כוללים גם את הכוכבים וגם את כל היצורים השונים.
עשר הספירות רוכזו לחמש כאשר הרביעית שבהן מאחדת את ששת האורות, שנצחו על ששת ימי בראשית. חמש הספירות הללו הן: כתר, חכמה, בינה, תפארת ומלכות. הן בקשר הדוק עם חמש דרגות הנשמה: יחידה, חיה, נשמה, רוח, נפש.
כשם שהמוסיקאים מלחינים סמפוניות רבות בעזרת שבעת צלילי הסולם, כך בנו המקובלים
שיטות ופירושים על האין-סוף על בסיס עשר ספירות. אלה הן בעת ובעובה אחת האורות
הפנימיים, הכלים המקבלים והאורות המקיפים. האור המקיף של הספירה הגבוהה ביותר מתפשט
על פני כל הספירות ויורד אל המעמקים, דבר המסביר את הכלל של "שולחן הברקת" ממצרים
העתיקה: "מה שנמצא למעלה הוא כמו מה שנמצא למטה למען גילויו של האחד."
מתוך שער רוח הקודש ,מאת
הרב חיים ויטאל,
מצוטט ע"י הרב אריה קפלן בסיפרו מדיטציה וקבלה, מתורגם לעברית ע"י אריה ואלה
רוטנברג וחוה שמיר-נתן,
ע' 261-259
הוצאת
ארגמן, ירושלים
"יכוין האדם תמידת איך הוא נברא ונעשה "בצלם אלהים".
והענין הוא, כי הנה יש באדם התחתון פנימיות וחיצוניות, וכדוגמתו באדם העליון. והנה הפנימיות הם המוחין. החיצוניות הוא בשר האדם.
והנה בבחינת המוחין, [שהם] המתפשטים בכל הגוף כנודע, הוא הרמוז עלם ההויה. כיצד : שתי אותיות יה הם שני מוחין חכמה ובינה שבראש האדם, ואות ו היא גוף האדם והתפשות המוחין בו [בגוף]. ואות ה אחרונה היא העטרה שביסוד, והיא בת זוגתו של האדם.
ואמנם החיצוניות [של אדס], בו רמוז צלם שם אלהים, ושכחתי עניינו איך הוא. ונראה לעניות דעתי שהוא כך : א בכתר האדם, שהוא גלגלתא שבו. ולהם (לגלגלת) תרין חללי גלגלתא (שני חללי גלגלת), שהם המקומות של המוחין. אבל הנראה לעניות דעתי יותר אמיתי בוודאי הוא זה. כי ה-א היא גלגלתא שהיא הכתר. ו-ל שהיא מקום שלשה מוחין : חכמה בינה דעת. [כי ל בגמטריא 30 שהם שלושה מוחין 10X 3], ו-ה הם חמשה קצוות שבו [באדם] [מ]חסד עד הוד : [חסד זרוע ימין, גבורה זרוע שמאל, תפארת הגוף, נצח רגל ימין, הוד רגל שמאל], ו-י הוא י דיסוד (של ספירת היסוד). ו-ם סתומה היא המלכות שבו. והיא העטרה שביסוד או הנקבה בת זוגו. (...)
וזה סוד "ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אתו" (בראשית א, כז). הרי שני צלמים [בפסוק זה]. חד צלם דהויה, וזהו בצלמו : בצלם ו, [ו רומז לשש ספירות] שהוא יהוה דזעיר אנפין, והשני "בצלם אלהים". ראוי לאדם תמיד לכוין ולהעריך את עצמו כאלו הוא מדור וכסא אל האצילות הקדוש. כי הנה כתוב : "ויברא אלהים את האדם בצלמו" (בראשית א, כז), וכתוב : "כי בצלם אלהים עשה את האדם" (בראשית ט, ו).
