פרוש המילה יוגה: אחדות
- בין הגוף לנשמה
- בין הצד היוזם והצד הסביל שלנו
- בין האדם לסביבתו גשמי או רוחני
פרוש המילה "אהטה" : אה="שמש", טה="ירח" - זה מסמל את הקוטבים האנרגטיים שבאדם והבטבע.
אסנות (תנוחות)
האסנות הן תנוחות העובדות על חיזוק והגמשת שרירים ומכאן משפיעים על מערכת העצבים.
ההבדלים בין תרגול באסנות ותרגולים אחרים הם :
הרפייה :
כל שיעור באתה-יוגה מסתיימת בפרק-זמן של הרפיה.
אמנם ההרפיה קיימת גם במשך התיגול, ע"י איזון באסנות ובעזרת הנשימה, המרככת המאמצים, אבל מתחילים ומסיימים גם את התירגול בשכיבה.
ההרפייה גורמת לנו לצאת מהשעיור ערים ולא סחוטים. לזכותה אני מפנימים את מה שעשינו בשיעור ומתעוררים איתו.
אהטה יוגה היא הגישה המוכרת במערב. היא הקלה ביותר ליישום והבנה מכיוון שהיא מדברת על הגוף הפיזי וטיפוחו. כשאנשים אומרים כיום 'יוגה' הם בד"כ מתייחסים לחלק זה, של אהטה יוגה.
מאז תחילה המאה העשריםת הבריטים החיים בהודו
(שהיא מושבה בריטית) מתחילים לגלות עניין ביוגה, ופונים למסטרים המקומיים כדי ללמוד
את תורתם. המפורסם בניהם הוא סר ג'ון וודרוף (Sir John Woodroffe) (1865–1936),
משפטן מאגליה, שלומד את השפה הסנסקריט (השפה הקסית של הודו) ומחבר ספרים רבים תחת השם ארטור אבלון
(Arthur Avalon) כדי להכיר למערב את תורת המיסטיקה ההודית (טנטרה). סיפרו המפורסם
ביותר הוא "עוצמת הנחש"
("The Serpent Power – The Secrets of Tantric and Shaktic
Yoga ") . ספר זה מהווה מקור ההשראה של ההוגה דעות המערבים הכותבים על היוגה. יש
להניח שהרבה בין המורים ליוגה בהודו עצמה למדו את המסורת שלהם מהספרים של וודרוף,
שהוא הראשון שערך חיבורים מסודרים בנושה הטנטרה.
אשיות חשובה נוספת בהחדרת היוגה במערב הוא סוומי שיבננדה (1887-1963) : הוא למד את הרפואה המערבית הפך לרופא מצליח בהודו. כך הוא הבין את הצורך להתאים את היוגה למתרגלים המערבים ובנה שיטה מיוחדת עבורם. זהו מקור האתה יוגה הקלסית, המבוססת על 12 תנוחות עקריות, שנלמד בעולם כולו. סוומי שיבננדה הוא חיבר למעלה מ-300 ספרים. ב-1957 הוא שלח את תלמידו, סוומי וישנו דבננדה (1927-1993) ללמד בארצות המערב.
מאז שנות ה-1950, ניתן לומר שהיוגה התפתחה במקביל
בעולם המערבי ובהודה, בקיום יחסי גומלים בין האסכולות השונות. לכן קשה לטעון
שהיוגה המתורגלת היום מקורה בהודו.
יש לציין שהיוגה אינה דת ואינה דורשת אמונה באלים כל או פולחן שהם.